זה התחיל השכם בבוקר, יום שני, 14 באוגוסט: משפחת רז כשה את החלק הקדמי של האוטובוס....

חבר'ה – ליצים השתלטו על החלק האחורי, מקום אסטרטגי שממנו אפשר היה להפגיז את החברים במים מהכדים, כל אחד לפי התור.

התחנה הראשונה- ביקור חטוף בבית ספר מקצועי לבנות ברמאללה, אך הבנות היו עדיין בחופשה. אחרון שעלה חזרה לאוטובוס היה ו.' שהצליח להבריח מעטפת חשיש מגינת בית הספר.

כידוע, צבא צועד על הבטן, אז צריך היה לדאוג למושיקו לפלאפל ואת ג'נין נזכור בעיקר בזכות הפלאפל שמושיקו קנה שם ואשר הוסיף משקל לאוטובוס. גם בג'נין "השועל" פיזר קהל של ערבים קטנים שהסתערו על האוטובוס עם הסחורות שלהם. הוא עמד איתן, לא נכנע וגרוש לא הצליחו להוציא ממנו.

התחנה הבאה- ג'לג'ל. הרדיו של משפ' רז השמיע בהתלהבות את "מיצרי טיראן" וכך הצלחנו מיד להוציא את כל התושבים מהבתים. כוונתם הייתה להשקיף מג'לג'ל על השפלה שלנו, אבל לדאבוננו היו ערפילים ולא ראינו את כפר סבא. מה שכן ראינו זה הרבה ערבים צועדים בקצב ל"מיצרי טיראן"...

 

לפנות ערב הגענו לתל דן... הנחנו את השמיכות ושקי השינה. בן דב הכין את הצבעים שלו עם רון וזהבהל'ה, היות וחצי יום למפרע הוא הכריז על כוונותיו לצבוע את הח'ברה בשנתם. אין פלא שהראשון שצבעו באותו לילה היה דווקא בן-דב.

...הפנצ'ר הגדול הראשון קרה בערב בתל דן. הנהג שלנו, "החבר'המן", גילה שנגמר לו הדלק. דבר שכל כך הדאיג אותנו שהתיישבנו והתחלנו לשיר. הנהג ודוד עין-מור הלכו ברגל לקיבוץ דן והשיגו מספיק דלק כדי להגיע לקריית-שמונה. הם חזרו עם דלק ועם אחד-עשר אבטיחים.

...בארבע ורבע בבוקר כבר היינו כולנו על הרגליים וטיילנו למפל הבניאס היפה. המתח גבר: עוד מעט ונעלה לרמת הגולן! עצרנו ליד מחסום. עין מור יצא...הזמן עובר...הם בודקים ובודקים את רישיון ואנחנו-ממשיכים לשבת ליד המחסום. נחל עוז, שכל הזמן נסעו בעקבותינו, כבר עברו, מכוניות פרטיות עוברות, ואנחנו? ממשיכים לשבת. לאט לאט התבררה האמת. קודם נודע שהרישיון מעט מטושטש ואי אפשר לקרוא את הפרטים. אחר כך נודע שהרישיון בכלל מזויף.

אמרו לנו לחזור. כל האמצעים לדבר עם המג"ש (מפקד הגוש) עלו בתוהו. צריך רישיון חדש! מתברר שנסענו לרמה רק עם רישיון לגדה. הרישיון לרמה יהיה מורכב משני רישיונות, אחד של עין-יהב ואחד של לכיש, כך שאפשר להגיד שהוא היה מזויף... ניסינו את מזלנו והמזל אזל.

הייתה נחוצה הפסקה קטנה להרגיע את הרוחות הסוערות. במטולה מצב הרוח התחיל להתרומם קצת. מרוב אכזבה, "השועל" ירד מהאוטובוס וברח ללבנון, כשכל החבר'ה מאחלים לו הצלחה. טיילנו דרך נחל- עיון עד התנור המפורסם וראינו מפלים מאוד יפים, רק מים לא היו בהם.

ושוב לאוטובוס כשהמסע הלא חוקי שלנו לרמה מתחיל (אם כבר, אז כבר). מכפר – נחום עלה האוטובוס על שביל "דחילה ורחמילה", (מילותיו הבלתי נשכחות של עין – מור). התנדנדנו הנה והנה על שביל העפר כשהאוטובוס בקושי סוחב. ירדנו פעם אחת כדי שלא ישקע בבוץ ופעם שנייה כשהגענו לירדן והיינו צריכים לעבור גשר קרשים. יעבור האוטובוס או לא? אמרנו שאם טנקים עברו כאן אז למה לא אנחנו? עמדנו מעבר לירדן כשהאוטובוס עולה על הגשר תוך חריקת קרשים צורמת. ניסים השתטח על הגשר כדי לכוון אתו, דקות עברו כמו שעות והאוטובוס עבר! אנחנו בדרך לרמה דרך שדות אלמגור.

עברנו כפרים הרוסים לגמרי. ראינו את גדרות הטיל המסובכות ועמדות הסורים העזובות. עצרנו בין היתר בכפר פיק אבל לא הצלחנו למצוא את מטמון הבונבוניירות של אהוד שאול. אך איזה בלגן הוא השאיר מאחוריו!

לפני הירידה הסופית כולם הצטלמו על טנק סורי שנשאר בצד ואם מישהו לא מאמין שבכל זאת עלינו לרמה- יוכיחו התמונות.

לכל החברים שמצטרפים לטיול השני, אנו ממליצים על רישיון בדיוק כמו שהיה לנו. הרי ידוע שמה שבא בקלות לא יודעים להעריך כראוי.

 

(פורסם ב יוני 2004)