מושב לכיש עלה על הקרקע ב-1955.

מודל המשק, כפי שעוצב אז ע"י הגורמים המיישבים, התבסס על כך שעיקר הפרנסה תהיה על הפלחה ועל עדר בקר לבשר. לכן הוקצבו מעט מים, רק כ- 8000 קוב לגידולים שונים. אחר-כך מכסת המים עלתה מעט.

 

כידוע, רווחיותה של הפלחה עד לשנים האחרונות היתה דלה ביותר. הבקר, שלא היה רווחי, נמכר לענ"ב ומעט המים נעשו להרבה מים על-ידי קניית מים מיישובים אחרים, רכישת  חוות "ניבה" וקידוחי בארות. גולת הכותרת היתה הקמת מאגר המים שנחנך השנה, 2007-2008, ושממנו התחלנו כבר ליהנות.

בתחילת שנות ה-80, גדלו מאוד השטחים במושב, במיוחד השטחים של פרח השעווה ושל הכרמים. מצוקת המים גדלה והכבידה מאד ויצרה לחץ אצל החקלאים. אחד הכיוונים לפתרון שנבדק היו הבארות. כדי להבין מדוע חשבנו שניתן להפיק מים מהבארות, יש לזכור שמושב לכיש הוקם ממש בסמוך לתל-לכיש, שעליו ישבה, בעבר הרחוק, העיר לכיש המקראית. לכיש המקראית היתה עיר גדולה וחשובה, שניה בגדלה אחרי ירושלים. התפתחותה של כל עיר בימים ההם היתה תלויה בכמה גורמים והעיקרי שבהם הוא הימצאותם של מים במידה מספקת. ידוע גם שלכיש עברה שתי תקופות מצור ושני כיבושים, בתקופת אשור ובתקופת בבל. למרות זאת  לא נמצאו בלכיש מפעלי מים כמו אלה שנמצאו במצדה, למשל. השאלה היא, כיצד עמדה העיר לכיש במצור זמן רב. התשובה מתגלה בקידוחים שקדחנו ממזרח לתל-לכיש וממערבו. מסתבר שהעיר יושבת על מאגר מים תת-קרקעי ואפילו לא עמוק. ניתן לחפור לעומק של 20-30 מטר ולשאוב מים. דוגמא לכך הוא בור היונים הנמצא בצפון התל. הכפר הערבי קוביבה היה כפר גדול והוא ניצל חלק מהבארות העתיקות. גם אנשי לכיש השתמשו במי הבאר X2 , הנמצאת מערבית לפארק "סיירי לכיש", בצומת נחל לכיש ונחל מרישה, אבל ספיקת המים שלה היתה נמוכה.

 

המבנה הגיאולוגי של נחל לכיש ומרישה הוא כזה שאם חופרים לאורך הנחלים, בעומק של 12 עד 20 מטרים, מגיעים לשכבה של חלוקי נחל עם גרגרי חול. בתוך שכבה זאת נמצאים מים. בשפה גיאולוגית שכבה כזאת נקראת 'אקוויפר'. מתחת לשכבה הזאת ישנה שכבה אטומה של חרסית, המאופיינת בחלקיקים קטנים מאד, או שכבה של סלע גיר הנקרא 'קירטון'. בשכבות האלה המים נעים באיטיות רבה, בקצב של 400 מטר בשנה וקיימת אפשרות "לתפוס" את המים, שלא "יברחו" מעבר לגבולות אדמות המושב. כך עלה הרעיון לקדוח בארות נוספים. לא חסרו בעלי מקצוע ששללו את הרעיון, כולל מהנדס המים שלנו. לכן החלפנו אותו באחר, רני ברז'ניק, בנו של הקודם, שאיתו אנחנו ממשיכים לעבוד עד היום, זה הוא שגם תכנן את המאגר החדש.

בוועדת המים כיהנו אז עמנואל רוזנפלד ז"ל, חזי רבד ז"ל ואנוכי, שייבדל לחיים ארוכים.

יצרנו קשר עם הגיאולוג ד"ר ישעיהו גריצר, שממשיך לתת לנו את שירותיו עד היום.

השיטה היתה לחפור עם מקדח קלונסאות. במקומות שבהם ראינו שכבת אקוויפר עבה, זאת אומרת מעל ל-2 מטרים, הכנסנו לבור הקידוח חביות מרותכות זו לזו. בחביות התחתונות ניקבנו חורים  שדרכם חדרו המים לתוך החביות. אחרי שאיבת נסיון יכולנו לקבל הערכה כללית על יכולת ההפקה של הבאר. לאחר כשנה העמקנו את הקידוח במקדח שיכול לחדור לתוך סלע. ברוב המקרים הוכפלה כמות המים השאובה, אבל גם אכזבות לא חסרו. נחל מרישה איכזב אותנו, שתי בארות עתיקות, אחת בחורשה שליד הכרם של יגאל דנקוורט ואחת מעליה,כקילומטר אחד מזרחית ל-2X, הפיקו כמויות מים נמוכות, בערך 5 קוב לשעה.

הבארות העיקריות והחשובות הן בנחל לכיש:  

באר שכטר – ליד הצומת לכביש אמציה. זו באר מצויינת ויציבה מאד.

באר בורי – נמצאת בחצי המרחק מבאר שכטר לבאר 2X . זו באר טובה, אבל מחודש אוגוסט אין אפשרות לשאוב ממנה במשך כל שעות היממה.

2X – היא הבאר החשובה ביותר, ספיקתה גבוהה וכמות המים המופקים ממנה אף הוכפלה, לאחר שהעמקנו אותה.

באר נאמן – ביציאה מהמושב. מטרתה לשאוב את המים ש"בורחים" מגבולות המושב. כזכור, המים באקוויפר נעים בקצב של 400 מטר בשנה לכיוון מערב. לאחר ששאבנו ממנה במשך שנה, הוחלט לקדוח מעברו המזרחי של הנחל ואכן כמות המים הוכפלה.

באר מרה – זאת באר בעומק של 200  מטר. אותה חפרו בשנות החמישים אנשי  "מקורות" וספיקתה היתה לא כלכלית אז. לפי עצתו של הגיאולוג, הורדנו את המשאבה לעומק של כ- 140 מטרים ואכן ספיקת המים עלתה. כיום אנו לא שואבים ממנה, כי מחיר המים יקר בגלל עומק המשאבה.

 

בימים אלה אנו מתכוננים לקדוח מחוץ למושב, ליד יער המלאכים, לא רחוק מכביש 6. הרעיון לקדוח שם הוא רעיון ישן, שקיבל תאוצה בזכות צינור המים של המאגר, העובר בקירבת מקום ומאפשר התחברות קלה אליו. נקווה שהבאר תהיה טובה ואז נוכל לתת לה שם. הצעות תתקבלנה.

יש להזכיר כשלונות נוספים: העמקנו את הבאר האנגלית, הנמצאת מערבית למפעל הצימוקים והיא איכזבה אותנו.

קדחנו ליד נחל קלח, לא רחוק מהכלניות ואגם אדוריים והתאכזבנו גם שם.

מלאי תקווה קדחנו בנחל גוברין, מול גלאון, וגם שם נחלנו אכזבה.

 

טיב המים – מי הבארות הם מעט מליחים, בין 300 ל-400  מ"ג כלור, לכן אנו מוהלים אותם במי "מקורות".

לו היו המים מתוקים, לא היינו  מקבלים אישור לנצל אותם.

הגיאולוג ד"ר ישעיהו גריצר, שיכנע את אנשי נציבות המים, שיש חשש שהמים האלה ימליחו את אקוויפר החוף כאשר יגיעו אליו ואנו ממש עושים מצווה בזה שאנו מנצלים את מרבית המים.

 

הערה לכתבה מאת שאול נקש

" האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם "

 

זוהי הפיסקה האחרונה בפיסקאות שעוסקות ב"קניין תורה" ממסכת אבות. אני מבין את משמעותה כמתן קרדיט למי שראוי, במובן הרחב.

לכן מצאתי לנכון, בעקבות הכתבה הנ"ל, להוסיף: כשמכסות המים לא הספיקו ואנו חרגנו מהן, קמה מהומה בכפר. "המנהלים" של הכפר העלו הצעות לקנוס את החורגים. התייחסנו להצעתם כדבר מובן מאליו. אלא שאז קם שמעון ארד והתנגד. לדעתו, גישה הפוכה תהיה נכונה יותר. הוא טען שכל חריגה שלנו מהמכסה תביא להגדלתה ע"י "הלבנה" מהמוסדות. היו לו ויכוחים קשים באסיפות על נושא זה ואפילו זכה ללעג. אבל, למעשה, בזכות חריגות אלו הוגדלה המכסה מדי שנה. למיטב זכרוני, עמדה המיכסה  בשנים ההן על כ- 4000 קוב.

נוסף לכך, שמעון הסתובב בשטחים והיה הראשון שדרש לבדוק את בארות המים שהיו פעילות לפני קום המדינה. לזיכרוני, הוא איתר 8 בארות כאלו ואז פנינו למהנדסי מים שיבצעו סקר הידרוגיאולוגי. הפונה מטעם הכפר היה גיורא היימן והמהנדס היה הלב"ץ. גם כאשר גיורא סיים את תפקידו הוא המשיך ללוות את נושא המים ובזכות דחיפתו נעשה הסקר ההידרוגיאולוגי הראשון. המהלכים האלו תרמו את חלקם למה שנעשה היום.

אם כן, שמעון ארד, דון קישוט עם חזון גדול, הקדים את כולנו בסיפור המים. גיורא היימן הרים את הכפפה ופתח מהלך. שניהם תרמו תרומה שקשה להמעיט בערכה.