פורסם ב: 26/04/08             

 

ביום 8/06/1955  עלינו ללכיש (כמובן אחרי החלוץ) על מנת להקים בעתיד מושב עובדים לכל דבר. בתקופת היאחזות הנח"ל ועם המעבר למושבוץ בחודש מרץ 1956, עם שחרור  גרעין רגב מהצבא. פיתחנו בעזרת הסוכנות עדר צאן לחלב (אווסי) בחליבת ידיים כמובן. עיבדנו את  שטחי הבור והפלחה, שעובדה עד אז ע"י משקים מהצפון. בחריש הגענו עד קירבת קריית גת של היום ועד השטחים אחרי סכר אדוריים.  נאמר לנו "כל מה שתחרשו יהיה שלכם" עם הזמן והצרכים נישלו אותנו מחלק מהשטחים, בעיקר הרחוקים מהמושב. הציוד לפלחה שהיה ברשותנו היה ברובו סוג ב' שהסוכנות קנתה מגרמניה מכספי השילומים. ניהלנו את חיי המשק כמו כל קיבוץ קיצוני למרות שכוונותינו היו להקים מושב. את הצאן לחלב חיסלנו עם הזמן והקמנו עדר בקר לבשר, אחרי ויכוח קשה עם הסוכנות, שלפי דעתה האזור אינו מתאים לרעיית בקר בגלל דלות הצמחייה אלא לצאן בלבד. כמושבניקים ניסינו גם לחלוב את הבקר לבשר בלי הצלחה. נאמר לנו ע"י המומחים: תחליטו מה אתם רוצים, דו תכליתי או תכלס.

היה כמובן סידור עבודה, וצריך לציין שהיתה רוח טובה וחדוות היצירה. גם לול היה לנו וגם גן ירק. המים באו מבאר, שקיימת  עד היום, והופעלה בתחילה ע"י גנראטור נייד שהיו מורידים אותו בבוקר ושומרים עליו במשך היום ובערב מחזירים אותו הביתה. התפוקה של הבאר היתה כ 20 -30 קוב בשעה. שנתנה לנו מי שתייה ואפשרה גן ירק קטן לצרכי הבית.

התכנון  הסוכנותי

למרות שעלינו ללכיש על מנת להקים מושב דעת המתכננים בסוכנות היתה שהמקום לא מתאים למושב אלא למושב שיתופי. אחרי ששכנענו את הפקידים שאנחנו לא מקימים מושב שיתופי, עסקנו יחד איתם בתכנון המושב.

למשרד הביטחון היו דרישות קיצוניות לתכנן את כל המושב על  הגבעה מול התל עד הצרכנייה של היום, וכמובן לא הסכמנו. כל ויכוח כזה לוקח חודשים ואנחנו לא מותרים.

מים

התכנון היה 2400 קוב ליחידה, לגידול תירס חמניות ואבטיחים. המתכנן היה בן המושבה מזכרת בתיה, גם לזה התנגדנו. תוכנן להניח צינור בקוטר קטן 6-8 צול ואנחנו דרשנו ממנהל הסוכנות צינור בקוטר של 10 צול , ברוב חוצפתנו דרשנו בירור אצל לוי אשכול שקבע: הילדים צודקים והצינור הזה אחרי שיפוצים עובד עד היום.

חשמל

התכנון של הסוכנות היה להביא עבור לכיש גנראטור קבוע אנחנו כמובן התנגדנו  והסוכנות בשלה. בנו בית גנראטור שקיים עד היום ע"י גן הילדים. הגיע לנמל חיפה גנראטור חדש D7 בשבילנו ולא הסכמנו בשום אופן להביא אותו ללכיש ושוב ויכוח ולוקח חודשים ואנחנו בלי חשמל כבר בבתים.

כפי שאתם רואים הונח לבסוף קו חשמל ויהי אור.

בהזדמנות זו צריך לציין את עזרתם הרבה של תנועת המושבים וארגון הקניות משקי הדרום" שבלעדיהם להקים ישוב היה בלתי אפשרי. בתקציב הסוכנות הקמת מושב לכיש השתתפה גם חברת "איקה" כפי שהשתתפה במושבים - באר טוביה, אביגדור וניר בנים. לדוגמא: הבתים  שבנתה הסוכנות היו 45 ממ"ר עם העזרה של איקא נתנו לנו בתים של 53 ממ"ר את השירותים והמרצפות בתוך הבתים אנחנו שילמנו והסוכנות השתתפה ב 120 לירות שחסכה מבית שימוש בחוץ. כל הבית בזמנו עלה 8000 לירות.

בפברואר 1960 עברנו לבתים, נגמרה הקומונה וכולנו עבדנו בשכר עבודה לפי שעות וימים במשק המשותף, בקר פלחה ותפקידים ציבוריים וכו'.

הגידולים הראשונים בחלקה א' של החברים היו: כותנה לקטיף ביד, פרג (לא לסמים) ועוד. במשך הזמן בנתה הסוכנות במגרשים לולים קטנים לפטמים 32 תאי פיטום, מבנה לרפת מקורות בטון לפיטום עגלים. כדי לגלגל את פיתוח המשקים צריך אשראי וכך מינו ועדת אשראי שתפקידה היה לחלק את האשראי  ולהשגתו ולאפשר לכל המשקים לפי בקשותיהם הזדמנות שווה.

כמובן שלא כל הבקשות אושרו לפעמים בצדק ולפעמים בטעות בניגוד לבנק שנותן אשראי למי שיכול להחזירו בועדת אשראי היה ניגוד עניינים בין הרצון לקדם את זקוקים יותר, לבין החזקים, שהיה בטחון רב יותר ביכולת בהחזרת האשראי. לשמחתנו ברב המקרים נמצא שביל הזהב כאשר כולנו ערבים זה לזה. בלי גבולות ברורים לשמחתי הצלחנו להביא לידי כך שרוב המשקים קודמו בעזרת ועדת אשראי. היות והיינו חברה סוציאליסטית ורגישה לצרכי המשפחות, בלי קשר למצב החשבון, כל משפחה בהתחשב במספר הנפשות קבלה מפרעת כלכלה.

לסיכום כל התורה על רגל אחת - מה הביא אותנו עד הלום?

כל מה שיש בלכיש הינו בזכות חברי לכיש רבים שכל אחד תורם לפי יכולתו וכשרונו.

הצלחנו ליצור אמון בין החברים בעיקר ע"י שיטת הבחירות הדמוקרטיות שהגבילה את החברות בהנהלה וועדותיה החשובות לשתי קדנציות רצופות בלבד.

רוב רובם של חברי ההנהלות השונות פעלו למען הכלל ולא למען עצמם.

האווירה - בלכיש הינה חיובית לכל פרויקט גדול גם אם יש ויכוח, שהוא חיובי,  בדרך לקבלת ההחלטות.

לא נרתענו ממיעוט קולני שתמיד ישנו ומתנגד לכל דבר.

הצלחנו בשילוב הדורות ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד.

 

אי אפשר לסכם פרק זה בלי לציין את תרומתו של לובה אליאב כמנהל חבל לכיש בהקמתו ובהבנת צרכינו ולשיתוף הפעולה המיוחד שזכינו מצידו.

ולבסוף - כל הזמן צריך לקדם ולהתקדם. כאשר רוב המשקים פעילים ומקיימים בכבוד את בעליהם.

לא הגענו לסוף אנחנו רק בתחילת הדרך, ולא צריך לריב על חלוקת העוגה. תמיד אפשר להגדיל אותה.