דינה נולדה בישראל להוריה צביה ודוד. הסבים: סבא כהן וסבתא שושנה עלו מתימן בשנת 1900, ובנו את צריפם על דיונות החול בשכונת התימנים באבו כביר (כיום חולון). שם נולדה בתם הבכורה צביה אימה של דינה. צביה נשאה לדוד גם הוא בן לעדה התימנית, לאחר נישואיהם הם עברו להתגורר בתל אביב ושם נולדה דינה הבכורה בין ששת הילדים.

האב דוד נפטר ממחלת הדבר שהייתה חשוכת מרפא באותם ימים, כשדינה ביתו הבכורה שהיתה קשורה אליו מאד רק בת 14. צביה האלמנה נאלצה לעבוד בכל עבודה ובעיקר ככובסת בביתה בכדי לפרנס את ילדיה, כשדינה מתפקדת כאחות גדולה הורית ודאגנית שהצליחה לצד אימה לשמר משפחה חמה, תומכת ואוהבת. בגיל ההתבגרות היתה פעילה בתנועת הנוער דינה ונשלחה לקיבוץ בארי, ולאחר תקופה קצרה עברה למסגרת הכשרה עם קבוצת מקימי קיבוץ בית גוברין שם נישאה לצביקה קזנסקי שעלה לארץ מיון ונולדו להם שתי בנות נילי ואסנת. בהמשך עברו דינה וצביקה לקיבוץ נחשולים.

אסא מספר: אחרי שדינה התגרשה מצביקה, התחילה האהבה ללבלב בינינו, נשאנו ונולדו לנו שלושת הבנות- דליה, תמר ואיריס. דינה עבדה במטבח ילדים, קמה השכם בבוקר ולאחר סיבוב בוקר אצל הבנות בבתי הילדים התחילה בעבודת יומה. היא לא השלימה עם שיטת ה-"חינוך המשותף" וכל השנים רצתה לעזוב אך גם חששה מהחיים מחוץ לחממה הקיבוצית. לבסוף אחרי כ-15 שנות חיים בקיבוץ של דינה (שלי 29 שנים) החלטנו על עזיבה. אחרי שתי תחנות ביניים במושב רם- און ובכפר ויתקין, הגענו ללכיש, בשנת 1974, בעקבות היכרותי עם מרה – שנינו ילידי מושב ביצרון.

כשהגענו ללכיש ביום ראשון ויוני ,שהיה מרכז המשק, הראה לנו את הבית שהיה מיועד עבורנו. אימא נדהמה ממה שראתה , הסתובבה לעבר היציאה ופלטה בתקיפות רק ארבע מילים " לכאן אני לא באה" כי הבית היה מטונף ומוזנח באופן שקשה לתאר. מסתבר שהבית שמש למגורי קבוצת פועלים דרוזים שעבדו בגידור שטחי המרעה של לכיש ובפרויקט "שקמה" ולכן כך הוא נראה. הרצפה הייתה שחורה מהמדורה שעשו, הקירות שחורים. האסלה שבורה, המטבח מלוכלך וריק מכל סימן של היותו מטבח, החלונות שבורים ועוד ועוד. יוני הרגיע את אימא, הוציא מכיס חולצתו פנקס קטן והתחיל לרשום מה דרוש תיקון ושיפוץ כשאימא מוסיפה את המינימום שנראה לה כמתאים למגורי משפחה. יוני הוסיף "תבואו בעוד חודש ותראו שהכל שונה." ואכן באנו שוב והפעם אימא אשרה את בואנו.

הבית היה קטן ככל הבתים באותה תקופה אבל שמחנו ואימא בראש, שהנה יש לנו בית משלנו. שיפרנו במה שהיה אפשר :ניסים התקין גגון קטן בכניסה. קיבלנו כמה פרטי ריהוט שחסרו מחברים. הקמנו ערוגת פרחים קטנה לשמחת הבנות ונטענו את שני העצים את הפקאן בדרום ואת המכנף הנאה בצפון וזאת כאות להשתרשותנו במקום. שניהם עצים אדירים שמפארים גם היום את חצרנו.

חלוקת העבודה המשפחתית הייתה כמקובל שאני אעסוק בפיתוח המשק ובפרנסת המשפחה ואימא בניהול משק הבית ודאגה לבנות. רק במקרי הצורך אימא נרתמה לעבודות המשק ואפילו נהנתה מכך. בציר השבתות היה משימה משפחתית. כשהשעון צלצל ואני קראתי לבנות לקום אימא תמיד אמרה "תן להן לישון עוד קצת" אבל בלית ברירה יצאנו לכרם וכולנו בצרנו – כל אחת לפי גילה. אחרי שעת עבודה מאומצת נשארנו אני ואימא הבוצרים היחידים- איריס התעייפה והלכה לישון בטנדר, תמר התחילה לגזור עלים וליצור ודליה המשיכה אך התלוננה על כך שנשארה לבדה. אימא עבדה ברצון גם במיון ואגידת ענפי הקישוט ויותר מאוחר בפרחי השעווה וכן ביצוא הענבים. השנים עברו בנחת, עם הרבה מאד טיולים בארץ ובחו"ל ואף שליחות משותפת לקניה באפריקה. ראינו בסיפוק את גדילת הבנות ורווינו נחת מהצלחתן בלימודים בתיכון ובאוניברסיטה, מנישואיהן והקמת המשפחות שלהן. שלושתן חזרו ללכיש וגרו סביבנו והשמחה היתה גדולה. דינה היתה שכנה טובה וחברת אמת שלעולם לא ריכלה, לא רבה והסתכסכה, הרבתה לסייע לכל דורש  ושאפה תמיד להרמוניה ושלום.

כשנולדו הנכדים, לא היתה מאושרת ממנה. היא התמסרה לסבתאות ונכדיה השיבו לה באהבה רבה. רבים בלכיש זוכרים את דינה אוספת נכד/ה מהגן על הקלנועית ומיד לאחר מכן מצטרפים עוד נכדים והיא נוסעת עם כולם הביתה כמו אשכול של סבתא עמוסת נכדים. הילדים זוכרים לה את מיץ התפוזים הסחוט טרי, עד כמה נהנו לישון שם יחד בשבת ואת הבית מלא הפינוקים שהעניקה לכולם.

לפני כעשר שנים התגלו אצל דינה כמה תחלואי גוף שהלכו והחמירו. בתחילה דינה הייתה בהכרה מלאה, הכירה ולוותה את הנכדים, וידעה על השנויים במשק. עם הזמן גם הכרתה התערפלה ובחמש השנים האחרונות סייעה לה מטפלת סרילנקית באהבה ובמסירות אין קץ עד הדעיכה והסוף.

ביום ראשון 5 ליולי 2015 בשעה 7:30 הלכה דינה לעולמה אחרי 82 שנות חיים מאושרים. סובה, המטפלת שלה שהכירה את כל תגובותיה הבחינה בנשימותיה הכבדות והזעיקה את דליה ותמר שהגיעו מיד. עמדנו ארבעתנו סביב מיטתה, שרנו לה ביחד עם שיר שהקליטה איריס מאוסטרליה ושלחה בפלאפון, סיפרנו לה כמה היא אהובה והרגענו אותה בתקווה שהיא שומעת. בעודה מחובקת ומלוטפת עקבנו אחרי נשימותיה האחרונות עד שנדמו. סובה המטפלת מיררה בכי, אני דליה ותמר התחבקנו והבנו שתמה תקופה. לעת ערב ולאורך השבעה הגיעו המנחמים הרבים יותר מכפי שיכלנו לשער מכל התקופות והמקומות בהם עברה דינה בחייה. היה נפלא לשמוע עליה מזוויות אנושיות רבות. הבנו עד כמה דינה הייתה מוכרת ואהובה, בשקט שלה, בחום האינסופי שקרן ממנה, בעיניה הטובות ובידיה המחבקות, מצאה מקום בליבם של מכריה ובנפשם של כל בני המשפחה- הקרובים והרחוקים.

ימי עם דינה היו מלאים באהבה וחוויות ואני מוקיר לה תודה על כך ועל המשפחה החמה והבית שיצרה עימי.

אסא