1967 היתה השנה השלישית שלנו בלכיש.

את לייזר ז"ל (אליעזר רגב) למדנו להעריך דרך הדעות שלו באספות הכלליות, שהיו רבות משתתפים. לייזר הצטייר בעינינו כמורה דרך בגישתו החיובית אשר טובת המושב היתה נר לרגליו.

נפילתו בקרב על ירושלים, הכתה בי באופן עמוק ומטלטל. הייתי חייבת לבטא את הכאב העצום. כל אותו לילה ישבתי עם גוש חימר ועיצבתי יד המחזיקה לפיד בוער: נר-תמיד לזכרו, אותו תליתי בין תמונות חללינו על קיר בית העם.

לאחר שנים נודע לי שנפל והתרסק.

הייתי חייבת למצוא דרך להנצחת הנופלים. הרגשתי מחויבות עמוקה כלפי זכרם.

מגדל השמירה עמד בשממונו, זקוף ויציב אך שקוע בתוך עשבייה ועזובה. המגדל מהווה עד אחרון ויחיד שנותר מאז ראשית לכיש. חולייה המקשרת אותנו אל עברינו.

הבנתי שאין מתאים ממנו לשאת את זכר הנופלים.

לפני למעלה מעשור, פניתי להנהלה הקהילתית אז היו"ר היה רענן סיטון, בבקשה להפוך את המגדל לאתר הנצחה. המטרה היתה ליצור מקום חי, פתוח שיכיל את הציבור כולו בו המגדל תופס תפקיד משמעותי. קיבלתי את אישור ההנהלה ואת תמיכתו הנלהבת של רענן אשר נרתם לתכנן את המסלעה המדורגת לישיבת הקהל מול המגדל.

חברינו גבי בלמס נענה לפנייתנו ובחפירה עמוקה אישר את חוזק יסודותיו.

את השלט "נזכור" עם שמות הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, תכננתי כחץ שלוח החותך את המגדל בכאב.

המקום זכה להכרה ולקבלת הציבור כאתר הנצחה ומאז הקמתו מתקיים בו מידי שנה טקס יום הזיכרון בתוך אווירה מיוחדת של התייחדות עמוקה.