אריק נולד בשנת 1936 בנהלל, להוריו מוניה (מוניק) ואיטה לבית ארטרכט, כבן הזקונים והאח הצעיר ליהוא והאחיות ביבה ורותי.

משפחת ארטרכט היו מראשוני המתיישבים בנהלל בעמק יזראעל.

הוא למד בבית הספר היסודי בנהלל והמשיך את לימודיו בתיכון ברמת דוד ומשם המשיך ללמוד בבית הספר הטכני בחיפה. אריק שאף  להיות טייס, ובבגרותו אף השתתף בחוג לדאונים, בעיות של חוסר משקל פסלו אותו להתקבל לקורס, ואף היה בסכנה לאי גיוס לצה"ל, אך הודות ללימודיו בביהס הטכני, הוא התקבל לשרת כטכנאי חימוש במחנה הצבאי ברמת דוד.

הוא היה ילד פעיל וחברותי מאד, הסיפורים על תעלוליו בנעוריו ובגיל התתבגרות היו רבים ואף מסוכנים. אביו לא חסך שבטו בו אך הוא נהנה וקיבל את העונשים בקלות וראה את מעשיו כחוויות מהנות.

יחסים קרובים היו לאריק עם בני כתתו ברמת דוד, אהב לספר על ילדי רמת דוד המפונקים שהיו מגיעים לבית הספר עם סנדויצים של חביתה כארוחת בוקר. וילדי נהלל היו מגיעים עם סנדוויץ מרוח בשמנת, ואז היו מחליפים את הסנדביצים ביניהם - הקיבוצנייקם קיבלו את השמנת והנהללים את החביתה.

אחד הסיפורים שנהג לספר מתקופתו בצבא היה: "מדי פעם נהג לנוח (לאחר שחימש מטוס) מתחת לכנפי המטוס, על מסלול ההמראה, בעודו ישן בצל המטוס, המריא המטוס ולאחר זמן גם נחת ואריק עדיין ישן. לאחר הנחיתה הטייס העיר אותו ושלח אותו לחמש את המטוס השני".

אריק השתתף במבצע קדש, השתחרר מהצבא בשנת 1956 וחזר לעבוד במשק ההורים. כעבור זמן קיבל אחריות ועבודה במשק של אחד החברים שיצא למילואים. ביום השלישי לעבודתו, הוא הגיע לרפת ומצא פרה מתה. בחששות וברגשי אשמה הלך לספר לאביו של בעל הרפת על מות הפרה, וזה הרגיע אותו וענה לו: "אל תדאג לבן גוריון זה לא היה קורה". כמובן ענה לו אריק "בן גוריון עובד עם כבשים ולא עם פרות" וכך נגמר הארוע. חוש ההומור המפותח של אריק היה ידוע, ואף חילץ אותו לא פעם מרגעים ומעשים מביכים.

תמורת הכסף שהרוויח, אריק קנה אופנוע. אהבתו לאופנועים הייתה רבה, והטיפול בו היה בנאמנות ובקפדנות יתרה. כל סוף שבוע נהג לפרק, לנקות ולהרכיב מחדש, כל חלק שב למקום והוא היה גאה באופנוע מאד. הכלי אפשר לו לטייל בארץ בצפון ובדרום.

לאחר נישואינו ב 1959 אריק עוזב את העמק ועובר לחיות ב "שובלים " בנגב, אזור של מושבים חקלאיים בהם עולים חדשים ממרוקו כורדיסטן ואפילו מהעיר אל הכפר. בניר משה הוא מתמנה על ידי הסוכנות כמדריך חקלאי ולאחר שנתיים הוא עובר לעבוד בתחנת טרקטורים, לעבוד ולתקן כלים. אריק היה איש עבודה חרוץ מאד ונאמן למפעיליו.

בשנת 1962 לחץ אביו על אריק שיעבור למושב לכיש. במושג גר בן טפוחיו של אביו, רפי ואשתו חיה, שהיו חברי המושב ואביו נהג לבקר במקום. הוא התרשם מאד מהאנשים ובעקר ממשבצת האדמה הגדולה שיש למושב.

אריק השתכנע ובקיץ 1962 עברנו ללכיש והתחלנו להקים את המשק שלנו: אפרוחים, עגלים, ירקות ובהמשך אריק התמנה לעבוד בפלחה, בקומביין, טרקטורים ועוד. ידיים טובות וגם נסיון היו לו וכשצריך היה גם מתקן.

בשנים הראשונות במושב אריק לקח חלק פעיל בניהול הכפר ואף שימש כמרכז המושב לתקופה קצרה. נולדו לנו 4 בנים במהלך השנים, אך המשק החקלאי לא נתן תמורה ראויה ולאחר מלחמת ששת הימים אריק התקבל לעבודה ב "נציבות המים", עבודה שאפשרה לו לבטא את יצר ההרפתקנות של יליד מזל קשת והרבה טיולים ברחבי הארץ.

 

עבודתו התרכזה בעיקר ברצועת עזה ובמרחב סיני, כמודד גובה מפלסי מים בבארות ובנחלים. מהנסיעות הללו, שלא פעם התארכו לשבוע ויותר בואדיות סיני או בנגב עד אילת, נהנו קרובי המשפחה, חברי המושב ילדים ונוער. נסיעות עבודה כאלו יצרות הרבה ספורי הרפתקאות וחוויות. באחד הנסיעות אריק ארח במכוניתו 4 ילדים שהגדול בינהם בן 12. באחד הואדיות כארבעה קילומטרים  ממנזר סנטה קטרינה, התקלקל חלק באוטו ולא ניתן היה להמשיך בנסיעה של שלשה ימים בואדי. הם המתינו לאוטו חילופי שיחלץ אותם ואריק -  המבוגר האחראי, שולח את ארבעת הילדים למנזר ברגל להביא מים ובדרך שיאספו גללי גמלים שישמשו להכנת מדורה. הילדים הצייתנים הולכים למנזר וחוזרים עם המון גללי גמלים והם מסריחים שאפילו הבדואים עקמו את האף מהם ומעט מים בקלקר. הילדים כמובן מקטרים ואריק משועשע מהסיטואציה, צוחק. עד היום ארבעת הילדים (שהיו הורים לילדים) מספרים על החוויות שעברו בטיולים, הרחצה בים, הארוחות שהכינו והמפגשים עם שבטי הבדואים (שהכנסת האורחים שלהם ידועה) ואריק-  שהיה חבר שלהם ושרחשו לו כבוד רב וארחו אותם בשמחה רבה.

 

העבודה בסיני וברצועת עזה הסתיימה עם החזרת סיני למצריים ולאריק נותרו רק שטחי הנגב עד אילת ומישור בחלקו. צווות העובדים בנציבות המיים בדרום כללה 4 עובדים שבמשך השנים הפכו למשפחה אחת גדולה שהייתה שותפה לכל הארועים והטובים והרעים, לידות ימי הולדת בר מצוות וכו'.

במקביל לעבודה בנציבות אריק שמר על משק מטעים כמו כרם ואפרסקים והילדים בזמן החופשות שלהם עזרו בטיפול ובבציר, בקטיף פרי ובדילול הענבים כשצריך.

אריק היה אבא מסור ואוהב לבני משפחתו. בכל נסיעה שלו הוא היה מגיע אל ילדיו בין אם היו חיילים או ללימודים. הוא היה נוסע דרומה ועובר דרך הפנימיה בה היה רז בנו או במחנה הצבאי בו שהה ניר בנו ותמיד מביא איתו פירות, ממתקים או חפץ שבקשו.

המסעות הרבים יצרו הרבה ספורי הווי במשפחה ובאחד הפעמים שסיני הייתה בידינו עדיין, הוא לקח את אחותו לבקר את ביתה החיילת ברפידים. כשהגיעו למחנה החיילת ראתה אותם. היא כל כך התרגשה שהדבר הראשון ששאלה אותם היה "לכמה זמן באתם"? וכמובן ששאלה כזאת גוררת תשובה "הגיונית". את הנסיעות לעבודה שלו הוא היה מתאים לצרכים של הילדים וכך הם למדו שלאשקלון ניתן לנסוע דרך "בית ליד" וששזפון זה ממש קרוב לבאר שבע. הוא נתן טרמפים לחיילים והעביר חבילות לבסיסים נידחים. בין החיילים שבמושב הייתה בדיחה נפוצה שלא חשבו איפה הם יעמדו לטרמפ, אריק יגיע לשם כמושיע. היה במקום הנכון ובזמן הנכון לעזור ולהסיע או סתם לבקר.

 

בין שאר תכונותיו הבולטות של אריק, הוא היה "מחייה" השפה העברית. לדוגמא: חפץ שלא ידענו את שמו המדוייק נקרא "פיסטיל". כשאוכלים עוגה היה מכריז שאתה רוצה את האמצע בעיקר בעוגה שנאפתה בסיר הפלא. כשהילדים היו רבים ורועשים בזמן הנסיעה הוא איים שיקח טרמפיסט ונעשה שקט מרוב פחד. או כשבאו אליו "שישפוט" מי צודק בוויכוחים, היה שולח אותם להרשם ברשימת "הצדיקים " על לוח המודעות. כשהילדים היה קטנים וסרבו לסיים את האוכל, הוא איים עליהם שהוא ישמור את האוכל בשקית פלסטיק עד מחר ואם הם יהיו נחמדים וטובים הוא יקח אותם לראות "איך אבא אוכל גלידה". לא מעט תעלולים עברו על הילדים כקטנים וכגדולים; קשר את שרוכי הנעליים שלהם לרגלי הכסא, קשר שרוולים יחדיו ובעיקר תזכר התשובה שלו לשאלה "מה נשמע" - "חיים וזה עובר".

בשנת 2002 והוא בן 70, יצא לפנסיה ואז החלה ההתדרדרות בבריאותו . לאט לאט ובתהליך ממושך הוא החל לשקוע. נפילות מרובות, דיבור שהלך ונעלם, קשיי הליכה.

בשנותיו האחרונות הוא נעזר במטפל מקסים ומסור שטיפל בו במסירות רבה. למרות שלא דיבר ניכר היה שהוא מבין את הבדיחות שנאמרו. הוא היה מחייך ועניו הביעו הבנה.

ב 2009 נפטר והא בן 73 שנה. 

 

יהי זכרו ברוך.